אחת הביקורות העתיקות על קרוספיט מראשית דרכה הייתה שבקרוספיט ״מרמים״ בחלק מהתרגילים כמו מתח, שכיבות שמיכה מעמידת ידיים (HSPU) ועוד.
בכל תרגיל או אימון שאנחנו עושים, חשוב להבין את המטרה שלשמע הוא מבוצע. תחילה יש להבין שבתכנית אימונים טובה יש יותר עבודה ״נקיה״ מאשר תנועות ״תנופה״. אבל חשוב להבין מה המטרה של כל אחד מהדברים.
כשאנחנו רוצים לעבוד על כוח, אנחנו נרצה לעבוד בצורה נקיה, בלי תנופה ובלי להפוך את התנועה ליעילה יותר.
אבל, כשאנחנו עושים אימון קרוספיט קלאסי, ״מטקון״, אנחנו מסתכלים על האימון כמשימה או אתגר – איך אנחנו עומדים במשימה הזו בצורה הטובה ביותר. באותה צורה שבה לוחם צריך לטפס מעל חומה, הוא לא יחשוב על לבודד עם הרחב גבי בשביל לבנות כוח, אלא הוא יחשוב איך לעלות לשם הכי מהר ומינמום מאמץ שישמור אותו רענן להמשך המשימה.
כשאצן רץ, הוא חושב איך להתשמש בטכניקה ובכל הגוף בשביל לרוץ בצורה היעילה ביותר. הוא לא רץ עם ידיים צמודות לגוף בשביל לבודד רגליים.
כשמתמודדים בנינג׳ה מתחרים על המסלול. הם לא חושבים על איך לעבוד בצורה ״נקיה״ הם משתמשים בסווינג ותנופה בשביל לא להישרף ולשמור על כוח להמשך.
כשספורטאי כוח נכנס להרמה כבדה מהריצפה,דדליפט, הוא חושב על איך לשמור את המשקל הכי קרוב לגוף כי זו הדרך היעילה ביותר להצליח את ההרמה. מנגד, מפתח גוף שעושה דדליפט – לעיתים יבחר להרחיק את המשקל בכוונה בשביל להתמקד באזור מסוים ולפתח אותו.
כך גם בקרוספיט, ניתן לראות ספורטאים מבצעים מתח ולעיתים תרגילים נוספים עם תנופה שמשפרת את היעילות ועוזרת לבצע את ״המשימה״ טוב יותר.
אז למה זה נראה ״מכוער״ לפעמים?
זה כבר תלוי מי עושה את זה – מי שיודע ומוכן לעשות את זה עושה את התנועות האלה בצורה מאוד יפה ואלגנטית, עם החזקת גוף מושלמת וזרימה. אבל בהרבה מקרים מתאמנים מן השורה ממהרים לעשות תנועות שלאו דווקא תואמות את המטרות או הרמה שלהם כי עושים את זה בתחרויות וזה מגניב. בדרך כלל במקרים האלה זה נראה מכוער ומועד לפורענות עם פוטנציאל לפציעה.
התהליך הנכון צריך להיות, בסיס כוח מספק ורק אז להשתמש בטכניקה שתעזור לשפר את העצימות/נפח.
וכמובן שבשביל זה מאמן מקצועי צריך להעביר אימון ולדעת להכווין ולהתאים את התרגיל לרמת המתאמן.
